הפוסט הזה שונה מכל שאר הפוסטים שלי. הוא לא ידבר על כלכלת המשפחה או ייתן טיפים.
הפוסט הזה נכתב מדם ליבי, עדיין נסערת ממותו בטרם עת של חברי היקר והאהוב אריאל רוניס, אריק.
לפני כשנה פנה אלי גורם כלשהו וביקש ממני לכתוב פוסט לבלוג שלו.
הייתי מופתעת. אותו גורם מצא אותי בפייסבוק (חיפש יועצים לכלכלת המשפחה שפעילים ברשת) והגיע אלי.
מצד אחד הוחמאתי, מצד שני נכנסתי ללחץ. אני? לכתוב?.
סיפרתי את זה לאריק והוא מצידו התחיל להפעיל עלי ממש מכבש לחצים. "יש לך המון מה להגיד, אז תכתבי". אני חששתי. אם אכתוב משהו ואנשים יגידו שאלה שטויות? שזה לא נכון? שזה לא מדוייק?.
אריק ביטל את חששותי. "תתחילי, תתקדמי ותראי שזה יהיה מצויין".
אז כתבתי פוסט ראשון ושלחתי אליו לפני הפרסום כדי לשמוע מה דעתו. הוא הביע חוו"ד מנמקת, מסודרת, מפרגנת. כמו שהוא ידע לעשות. שלחתי את הפוסט והוא פורסם.
מאותו רגע אריק לא הניח לי. "את חייבת לפתוח בלוג" אמר לי בכל שיחה, שלח לי סמסים והודעות בפייסבוק. בסופו של דבר קפצתי למים הקרים ופתחתי בלוג.
הפוסט הראשון שפרסמתי בבלוג שלי והעליתי לפייסבוק זכה לכל כך הרבה תגובות מפרגנות שהבנתי שאריק צדק. מאז המשכתי. כתבתי ופרסמתי מאז ראש השנה האחרון (אז פתחתי את הבלוג), קרוב ל-50 פוסטים. גיליתי בתוכי מעיין שופע ובלתי נדלה. במידה רבה הבלוג שלי שינה את חיי. גיליתי עולם מופלא של בלוגים ואנשים וקהילות ונפתח בפני שפע שלפניו לא הייתי מודעת לקיומו.
בהתחלה הייתי שולחת לו כל פוסט לפני שפרסמתי, שיעבור ו"יציל" אותי משטויות וטעויות, אבל מהר מאוד הפסקתי לחשוש, והמשכתי לפרסם על בסיס קבוע.
במרבית הפוסטים שפרסמתי, אריק היה הראשון ללחוץ על הלייק, הראשון להגיב ולפרגן. גם פוסטים שהוא לא ממש אהב והסכים לכתוב בהם – דאג להתקשר והלעביר אלי את הביקורת שלו בדרך המקסימה שרק הוא ידע לעשות. הבנות שלי כל הזמן צחקו "אמא, העלית את הפוסט ואריאל עדיין לא הגיב, מה קורה?"
זהו הפוסט הראשון שאני כותבת מאז הפרידה הנוראית מאריק. איש רגיש ומיוחד, בעל נשמה ענקית, אוהב אדם שחיפש רק לעשות טוב בכל מקום אליו הגיע. כאילו מחכה לפרסם ולראות את תגובתו אבל מבינה שזה כבר לא יקרה.
אני אמשיך לכתוב, כי חייבים להמשיך הלאה וגם איזו ברירה הוא הותיר לנו? תמיד יהיה לאריק מקום חשוב בתהליך הכתיבה שלי ותמיד אזכר בו כשאני כותבת.
מתגעגעת חבר!
איריס
26 במאי 2015 7:40 (9 שנים לפני)איה שלי, כהרגלך בקודש את מרגשת בכתיבתך….הפעם אף יותר מתמיד. בטוחה כי גם לפוסט זה אריק היה ממהר להגיב, לפרגן וללחוץ לייק. חבל שלא יוכל לעשות זאת יותר. אוהבת ותמיד נמצאת.
איה
26 במאי 2015 7:41 (9 שנים לפני)איריס, זה קטע כי כאילו אני ממש מחכה לתגובה שלו. נורא
מיכל מנור
26 במאי 2015 8:09 (9 שנים לפני)אבידה גדולה למחנה הסובלנות. עצוב כל כך והפוסט שלך מרגש.
טלי רז
26 במאי 2015 9:34 (9 שנים לפני)איה אני יודעת כמה כואב וכמה הוא יחסר לך. מה שבטוח הוא יהיה נוכח בכתיבה שלך, לפני כל פוסט שתכתבי כבר תדעי מה הוא היה אומר… אין ספק שזה אובדן גדול ברמה האישית – לך וברמה הכללית עבור כל מי ששפוי במדינה הזאת. העיקר – אל תפסיקי לכתוב. אוהבת .
איה
26 במאי 2015 9:37 (9 שנים לפני)טלי יקרה שלי, תודה!
מתי כהן
26 במאי 2015 10:17 (9 שנים לפני)איה יקרה,
אין מילים לנחם על אובדן פתאומי ולא מוצדק כזה.
אני חושבת שדרך הכתיבה שלך (לאו דווקא קשור לכלכלת המשפחה) אפשר להנציח את זכרו של חברך היקר.
בתחושתי , תפקידו היה לעלות את המודעות לסובלנות, לחמלה, לכבוד הדדי.
אולי את וחבריו תוכלי לקחת את הלפיד הזה ולהמשיך הלאה…רק רעיון.
צילמתי אותו לפני כשבוע-שבועיים. אראה לך בערב
איה
26 במאי 2015 13:07 (9 שנים לפני)מטי, את בהחלט צודקת חשבתי על משהו כזה. צריכה לפנות את הראש ולהתחיל לכתוב. תודה!
שרון
26 במאי 2015 11:49 (9 שנים לפני)בדיוק ככה. להמשיך לכתוב. אריק היה אומר לך גם…..הוא בחר ואנחנו רק יכולים כעת לכבד בעצבות את בחירתו. אוהבת
איה
26 במאי 2015 20:00 (9 שנים לפני)ממשיכה, זוכרת, מכבדת…
גלית
26 במאי 2015 11:57 (9 שנים לפני)שולחת לך חיבוק חם – בלתי נתפס . תמשיכי לפרסם – אוהבת את הבלוג שלך !
איה
26 במאי 2015 13:08 (9 שנים לפני)תודה גלית יקרה, זה חשוב לי מאוד
יונית
26 במאי 2015 12:06 (9 שנים לפני)חיבוק איה יקרה. נקרא ממש קשה
איה
26 במאי 2015 13:06 (9 שנים לפני)תודה יונית יקרה שלי!
נורית
26 במאי 2015 14:09 (9 שנים לפני)מרגש..