השבוע חוגגים את יום המשפחה אבל ברשותכם אקרא לו יום האם, כמו שהיה פעם, מזמן, כשאני הייתי ילדה.
אז היום אני אמא בעצמי, ל-3 בנות נהדרות אבל מתרפקת קצת על הזכרונות מאז, מזמן.
אני מקדישה את הפוסט הזה לאמא שלי שנפטרה לפני שמונה שנים וקצת.
אמא שלי היתה ניצולת שואה. היא היתה בת 3 כשהמלחמה התחילה והיתה לזה השפעה (כמובן) על כל החיים שלה וכמובן על ניהול הבית שלנו.
בית צנוע:
יש לי 3 אחים ואחות. גדלנו בבית מגונן מאוד, אני תמיד הרגשתי שזה יותר מדי.
גרנו בבית פרטי עם חצר, בימים שרמת השרון היתה מושבה וקטנה ובעצם היתה חור שמגיע אליו אוטובוס בקושי פעם אחת ביום.
הבית עצמו היה בית קטן, 3 חדרי שינה, מקלחת אחת. חדר לבנות, חדר לבנים. הסתדרנו מצויין. אני חושבת שבכלל לא עלתה על דעתי האפשרות שיהיה לי חדר לבד.
אוכל:
אוכל היה עניין מרכזי וחשוב בבית שלנו. ראשית כי לאמא שלי תמיד היה הזיכרון הזה של הרעב בילדותה וכפועל יוצא היא העמיסה את המקרר כך שהיה מפוצץ ותמיד היו כמויות (בלתי סבירות) של אוכל בבית. מה שכן כל החברים שלנו ראו בזה יתרון. בכל שעה נתונה אפשר היה לבוא אלינו ולאכול המון.
לזרוק אוכל היה אסור. אז פעם בכמה זמן, אמא שלי היתה מסדרת את המקרר וכל הגבינות ושאר המצרכים פגי התוקף הוצאו ממנו. זה היה האות ל-2 הכלבים שגידלנו לבוא ולחגוג עם מאכלים מיוחדים. לחם ישן היה נארז בשקיות ומועבר אחר כבוד לתרנגולות שגידלה בחצרה המנקה שעבדה אצלנו בבית.
כשגדלנו ועזבנו את הבית, נאלצה אמא שלי ללמוד לבשל בסירים קטנים יותר וכמויות קטנות יותר. זה לא היה עניין פשוט בכלל למי שהתרגלה לבשל אוכל טרי מידי יום לגדוד של ילדים וחברים רעבים.
כביסה:
גדוד של ילדים משמעותו הררי כביסה בלתי נגמרים. ככה זה היה אצלנו בבית. מייבש כביסה לא היה, לא ברור לי למה אבל אמא שלי התנגדה לרכישת מייבש ואמרה תמיד שיש המון שמש וצריך לנצל אותה.
לאמא שלי היו סטוקים של סוכר, מלח, אבקת כביסה, רסק עגבניות ועוד ועוד. תמיד צחקנו שאם רמת השרון תהיה במצור – אנחנו לא נרגיש את זה .
כמה שנים אחרי שהיא נפטרה אבא שלי התקשר אלי יום אחד ואמר לי שנגמרה אבקת הכביסה. אוקי, לא הבנתי, מה הבעיה? אז התברר לי שמאז שהיא נפטרה הוא לא קנה אבקת כביסה כי היה סטוק בבית ועכשיו הוא לא יודע מה צריך לקנות. מצחיק.
אצבע על הדופק:
אמא שלי היתה בעברה מנהלת חשבונות שהתמסרה לגידול הילדים שלה מאז נולד אחי השני. היא ניהלה את כל ענייני הבית ביד רמה. היא לא דיברה איתנו על ניהול הכסף אף פעם אבל זה הורגש בבית.
אני זוכרת שהיא היתה שולחת אותי, פעם בכמה ימים, לסניף הבנק להוציא דפי חשבון. זה היה כמובן בימים שלפני הכספומטים. הייתי נערה צעירה, ניגשת לפקידה שכמובן הכירה אותי, והייתי מקבלת ערימת דפים שהיא הדפיסה עבורי.
אני זוכרת שהיא היתה מספרת לי שהמשכנתא שהיא ואבא שלי לקחו בתחילת חייהם המשותפים עשתה אותה חולה כי היא לא יכלה לסבול את העובדה שהם חייבים כסף ושאבא שלי עבד ב-3 עבודות על מנת לשלם את המשכנתא, כמה שיותר מהר, כדי להיפטר מהחוב.
מה אני לקחתי מכל זה?
1. שאני בהחלט יכולה לקנות רק מה שצריך ואין צורך לאגור כמויות של מצרכים בבית.
2. שאני חייבת להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק ולדעת מה קורה אצלי בחשבון הבנק.
3. שאני צריכה להיות חרוצה ולעבוד קשה על מנת לממש את החלומות שלי ולא להיות חייבת כלום לאף אחד.
4. לבשל כמויות מדויקות כדי לא לזרוק אוכל
5. שאפשר להגיד לילדים לא. לא קורה להם כלום – להיפך, הם גדלים בסדר גמור.
6. לא חייבים לגור בבית ענק עם המון חדרים – 2 ילדים יכולים בהחלט לגור בחדר אחד. יש סיכוי שהם יגדלו להיות קצת פחות מפונקים.
אמא שלי כל כך אהבה את חוה אלברשטיין אז לכבודה ולזכרה הנה ממש כאן שיר שהיא אהבה.
16 תגובות ב דברים שלמדתי מאמא שלי על כלכלת המשפחה
1Pingbacks & Trackbacks ב דברים שלמדתי מאמא שלי על כלכלת המשפחה
-
[…] 1. התחלתי לכתוב את הבלוג אחרי שקיבלתי פניה מאתר כלשהו בבקשה לכתוב לבלוג שלהם בנושאים מקצועיים. זה מאוד החמיא לי והלחיץ אותי אבל אז אמרתי לעצמי – רגע למה לכתוב לאחרים, אכתוב בשבילי וככה זה בעצם התחיל. 2. הדבר שהכי הפתיע אותי זו היצירתיות שהתפרצה ממני. שנים הסתובבתי ואמרתי לכל מי שעניין אותו לשמוע, וגם למי שלא, שאני לא אדם יצירתי. הבלוג גרם לי להבין שאני דווקא כן, לא ציירת מעולה אבל כותבת דווקא טוב. 3. הערך המשמעותי בחיי הוא המשפחה שלי והיא גם הכוח המניע עבורי אז הפוסט האהוב עלי הוא כמובן קשור למשפחה שלי […]
ענת
7 בפברואר 2016 21:01 (9 שנים לפני)מקסים!!!
ענת
7 בפברואר 2016 21:01 (9 שנים לפני)מקסים!!
איה
7 בפברואר 2016 21:03 (9 שנים לפני)תודה ענת!
אריאלה
7 בפברואר 2016 22:29 (9 שנים לפני)מקסים וכל כך מרגש שהקדשת את הפוסט לאמא שלך!!
איה
8 בפברואר 2016 7:30 (9 שנים לפני)תודה אריאלה!
נויה קומיסר
8 בפברואר 2016 15:05 (9 שנים לפני)איה איזו תמונה מקסימה של חזקה שיש לה כיוון ,תוכנית והערכה לילדיה , למשפחה ולעצמה. מתקבלת מבחינתי תמונה של אשה שחינכה אתכם בטבעיות לייחס חשיבות לניירת מהבנק כמו לכול נושא אחר. בלי להרגיש מבוכה או חששות ואי נוחות. עוד נושא שמצריך ידעה שתכניס שקט למערכת.
נגע בי גם הסיפור של רכישת אבקת הכביסה .משהו כול כך עדין ואישי עולה מהזוגיות של הוריך . תודה ששיתפת.
אפרת דה בוטון
11 בפברואר 2016 21:49 (9 שנים לפני)איוש איזה פוסט מענין ומרגש. מתגעגעת אליך!
כרינה ובר
13 בפברואר 2016 19:36 (9 שנים לפני)איה, כל כך הרבה דברים מתחברים לי עכשיו. דברים שיש בשליחות שלך, מי שאת, הדברים שעליהם את שמה את הדגש וההקשר שבתוכו את פועלת. אני חושבת שלאמא הייתה השפעה מאוד גדולה עליך ועל מי שאת.
הפוסטים שלך תמיד נדיבים בהמון חוכמה ומידע. הפעם היית נדיבה במיוחד ונתת לנו צוהר מיוחד לאמא שלך.
מרגישה את הגעגועים שלך אליה עד פה.
חיבוק
מירית
11 באפריל 2018 20:06 (7 שנים לפני)מרגש מאוד וכ"כ נכון..עם צניעות והסתפקות במועט אפשר לחיות מצוין
איה
12 באפריל 2018 7:18 (7 שנים לפני)בהחלט צודקת. תודה!
אילת
11 באפריל 2018 20:43 (7 שנים לפני)על אף שמכירה את הסיפור, הוא מרגש בכל פעם מחדש. תודה על השיתוף ?
ליאת בלזר
11 באפריל 2018 23:24 (7 שנים לפני)החזרת אותי שנים אחורה..לימים בהם התבקשתי לקנות רק חצי כיכר לם כדי לא לזרוק…אצלינו מעולם לא היה מקרר מפוצץ.נהפוכו.הכל בקמצוץ.דווקא אחותי ואני, הדור השני, לקחנו מכאן את הצד השני ואנחנו ממלאות יתר על המידה.
פוסט עם הרבה תובנות ?.תודה
איה
12 באפריל 2018 7:17 (7 שנים לפני)ליאת, ממש מעניין לשמוע כי חשבתי שכל הניצולים מילאו את הבתים שלהם באוכל בגלל זכרון הרעב. תודה!
עדי
12 באפריל 2018 6:35 (7 שנים לפני)סיפור מרגש. כמה שיעורים לחיים!
איה
12 באפריל 2018 7:18 (7 שנים לפני)תודה עדי על תגובתך!